שמש נצחית בראש נטול עכבישים

ג'ואל נפרד לא מזמן מבת-זוגו, קלמנטיין (מסיבות שאינן קשורות לשמה המשונה). לאחר זמן מה, הוא מחליט שהוא רוצה לשכוח שמערכת-היחסים ביניהם התקיימה אי-פעם. הוא פונה למרפאה מיוחדת, המתמחה במחיקת זיכרונות לא-רצויים. "בתוך שעות, בתהליך לא פולשני", מבטיחה המרפאה, "נמחק עבורכם זיכרונות מכאיבים ונאפשר לכם שלוות נפש שלא יכלתם לדמיין לעצמכם". ואכן, זה מה שנעשה. בתהליך האורך מספר שעות ומתבצע במהלך שנתו של ג'ואל, טכנאי המרפאה ממפים ומוחקים כל שריד לקלמנטיין ממוחו של ג'ואל.

כשיתעורר, כבר לא יידע מי היא הייתה.


כל זה הופיע בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (2004) בכיכובם של ג'ים קארי וקייט וינסלט, ולא התרחש במציאות. בעולם האמיתי, לעומת זאת, תוכלו לגשת למעבדה של פרופ' מרל קינדט מאוניברסיטת אמסטרדם, ולקחת גלולה שתחליש (תמחק?) את זיכרון הפחד שגורם לכם לפוביה מעכבישים.


זכרונות מתעדכנים כל הזמן

רקונסולידציה: פרק הפיילוט (1968)

לאחר שלומדים משהו חדש, ישנה תקופה של מספר שעות בהן הזיכרון מתגבש ברמה התאית. אם נערוך מניפולציות מסוימות בתקופה פגיעה זו (נזע חשמלי, למידה חדשה, חשיפה להורמונים) נוכל להשפיע על עוצמת הזיכרון או למנוע את הקונסולידציה שלו לחלוטין. ודאי קראתם דוגמאות לכך בפוסט הקודם.  התפיסה הקלאסית של ייצוב (קונסולידציה) של זיכרון ראתה את הקונסולידציה כאירוע חד-פעמי.  אם "חלון הזמן" הפגיע חלף, אין שום דרך בה נוכל להחליש או לחזק את הזיכרון המקורי באופן ישיר. ראו, למשל, את מאמרו של ג'יימס מקגו (McGaugh) מ-1966.

עם זאת, כבר באותה התקופה התעוררו חילוקי דעות בנוגע למידת הדיוק של התיאוריה. ב-1968, שלושה חוקרים מאוניברסיטת ראטגרס, ניו ג'רזי, גילו שגם זיכרונות שכבר עברו קונסולידציה יכולים להיכנס שוב ל"חלון זמן", במהלכו הם פגיעים למניפולציה, כפי שהיו כאשר נרכשו בתחילה. במחקר שערכה קבוצה זו, חולדות למדו לקשר בין גירוי ניטרלי מסוים (צליל) לבין גירוי מאיים (שוק חשמלי לכף הרגל) בפרוצדורה הנקראת "התניית פחד" (fear conditioning). זוהי התנייה פבלובית פשוטה, ולאחר רכישתה ניתן לראות שהחיה מגיבה בפחד לגירוי (הניטרלי-לשעבר) עצמו. לאחר שהזיכרון התגבש (כלומר, לאחר יום לכל הפחות), החוקרים גרמו לחולדות לשלוף את זיכרון הפחד (באמצעות חשיפה מחודשת לצליל, אך ללא השוק החשמלי). אחר כך, החולדות נחשפו למניפולציה הטיפולית: נזע חשמלי. אותן חולדות שנחשפו לצליל ואז למניפולציה הטיפולית לא הראו יותר פחד מן הגירוי המותנה (צליל) במבחני זכרון שבוצעו לאחר מכן.

החוקרים הציעו, כי עצם שליפת הזיכרון הובילה להפעלה-מחדש, או "ראקטיבציה" (reactivation) של הזיכרון. הזיכרון הפעיל נעשה פגיע, והטיפול בנזע החשמלי, שבא מיד לאחר מכן, יצר את אותה אמנזיה שנצפתה אצל החולדות.

רקונסולידציה: שובו של הזכרון (2000)

באופן מפתיע, הרעיון המרתק של "ראקטיבציה" של זיכרונות נעלם מן התודעה המחקרית למשך תקופה ארוכה, והתעורר מחדש רק ב-2000 עם המחקר של כארים נאדר ועמיתיו. במערך מחקרי דומה למחקר משנות ה-60, הם הראו שזיכרונות שנשלפו צריכים להתגבש-מחדש, ושתהליך זה דורש סינתזה של חלבונים. אם סינתזה של חלבונים לא מתרחשת (ניתן לעשות זאת באמצעות טיפול פרמקולוגי במעכבי סינתזת חלבונים), אז הזיכרון שנשלף לא יוכל "להישמר" מחדש. במצב כזה, מבחן זיכרון שיתבצע בשלב מאוחר יותר יראה שאין שריד לזיכרון.

מאז מחקרו של נאדר התעורר גל עצום של מחקרי "רקונסולידציה" (reconsolidation), ואלה הצליחו להמחיש את קיומו של התהליך – אותו ייצוב-מחדש של זיכרונות לאחר שליפה – ביותר מאשר 10 מינים של בעלי-חיים, החל מתולעים עגולות ועד לאדם, ובמגוון מטלות זיכרון.

השלכות תיאורטיות וטיפוליות

רקונסולידציה של זכרון , בבסיסה, היא תהליך אדפטיבי. היא משמשת כמעין מנגנון עדכון, שמאפשר ויסות של עוצמת הזיכרון ותוכנו בהתאם לסביבה המשתנית תמידית.

לפי הדימוי שהציעה חוקרת הזיכרון דניאלה שילר (Schiller), עצם הפתיחה של "קובץ" הזיכרון משנה אותו. ולכן, הזיכרון שלנו אינו מהווה בהכרח ייצוג אמין של הגרסה המקורית של האירוע. הוא פשוט הגרסה האחרונה והשימושית שלו, שהושפעה מהרבה גורמים ואירועים שאירעו מאז. תהליך הרקונסולידציה יכול להסביר, למשל, מדוע הזיכרון שלנו הוא, לעיתים קרובות כל-כך, לא מהימן. שליפת הזיכרון שוב ושוב בחקירה משטרתית, לדוגמא, עשויה להפוך את זכרונו של הנחקר, שהיה עד למעשה הרצח, לפגיע. דברים שקרא בחדשות או ששמע מאנשים אחרים עשויים להשתלב בזיכרון הקיים ולעדכן אותו. הגרסה הבאה, וזו שלאחריה, עשויה להיות פחות ופחות מדויקת ופחות נאמנה בתיאורה את הפשע שהתרחש במציאות.

אליזבת' לופטוס (Loftus) עסקה רבות בנושא זיכרונות שווא, כפי שתוכלו לראות בהרצאה הקצרה הבאה:

אם נביט בצד החיובי של הדברים, הבנת תהליך הרקונסולידציה של זיכרון יכולה גם לתרום לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות מסוימות. להפרעות חרדה (כמו פוביות), הפרעת דחק פוסט-טראומטית, התמכרויות ואפילו דכאון משותף דבר אחד: בכולן יש פגיעה מסוימת בתהליכי למידה וזיכרון. בעוד שבפוביות ובהפרעה פוסט-טראומטית יש זיכרון פחד עוצמתי, בהתמכרויות ובדיכאון יש חוסר-ויסות במנגנוני למידה המבוססים על מערכת הגמול (reward). אם כך, אם ניקח, לדוגמא, מקרה של זיכרון טראומטי: אם ניתן לזהות את הזיכרון הלא-רצוי, האם ניתן גם "להפעיל" אותו מחדש ואז למנוע ממנו מלעבור רקונסולידציה?


בואו נחזור למעבדה של קינדט באמסטרדם. שם מנסים לטפל בנבדקים הסובלים מפוביה מעכבישים.

Tarantula-58b9cf425f9b58af5ca83178

מחקרים בנושא קונסולידציה של זכרון (כלומר, הייצוב הראשוני של זיכרון חדש) הראו שהפרשה של נוראדרנלין באמיגדלה תורמת לחיזוק של זיכרונות רגשיים (דיברנו על זה כאן וגם כאן), ואם הפעילות הנוראדרנרגית נמנעת, אזי אירועים רגשיים לא יובילו לזיכרונות חזקים יותר לעומת סתם אירועים ניטרליים. אם רקונסולידציה של זכרון דומה ולו במעט לקונסולידציה הראשונית של זכרון, האם ייתכן שגם היא תלויה בנוראדרנלין? ואם כן, האם ניתן יהיה למנוע את פעילות הנוראדרנלין על מנת למנוע רקונסולידציה של זיכרונות לא-רצויים?

קינדט ועמיתיה הראו שכן. אם נשלוף את הזיכרון הספציפי, ואז ניקח גלולת פרופרנולול (propranolol, תרופה המשמשת כאנטגוניסט לקולטני ביתא של אדרנלין ובכך מפחיתה לחץ דם גבוה וחרדה) – הזיכרון ייחלש משמעותית, אולי אפילו ייעלם. וביתר פירוט: במחקר של קינדט, נבדקים שנחשפו לעכביש (כלומר, שלפו את זכרון הפחד) וקיבלו פרופרנולול הראו פחד נמוך יותר משמעותית במבדקים שנערכו ימים, שבועות ואף חודשים מאוחר יותר, בהשוואה לנבדקים מקבוצת הביקורת, שנחשפו לעכביש אך קיבלו פלסבו או שקיבלו את התרופה מבלי להיחשף לעכביש.

לא רק פרופרנולול נמצא כיעיל בוויסות של זיכרונות לאחר שליפה. התערבויות פרמקולוגיות נוספות (מעכבי סינתזת חלבונים, קנבינואידים, אוקסיטוצין, קורטיזול ואפילו גלוקוז) כמו גם התערבויות התנהגותיות (למידה חדשה, סטרס) יכולים להשפיע (להחליש או לחזק) את הרקונסולידציה של זכרון לאחר שליפה אצל בעלי-חיים שונים, ביניהם האדם.

איך לעורר זכרונות מרבצם

אם הגעתם עד לכאן, אתם ודאי תוהים לעצמכם – איך ייתכן שכל מניפולציה פשוטה יכולה להחריב זיכרונות שרכשתי במיטב זמני ומאמצי? הרי זה נשמע ממש לא אדפטיבי שכל שליפת זיכרון תוביל אותו למצב פגיע שכזה. ואתם צודקים. אכן, לפעמים שליפת זיכרון היא סתם שליפה, והזיכרון לא נכנס בעקבותיה למצב הפגיע הדורש ייצוב-מחדש. על מנת שזיכרון ייכנס למצב ה"פעיל", בו הוא יכול להיות מעודכן, יש צורך בקיומה של "טעות ניבוי" (prediction error) כלשהי, משהו חדש שאפשר ללמוד. לדוגמא, אם תשתתפו בניסוי שלי וביום הראשון תלמדו לקשר בין ריבוע על המסך לבין שוק חשמלי (התניית פחד), וביום השני תראו שוב את הריבוע על המסך ושוב תקבלו שוק, הרי שאין לכם שום דבר חדש ללמוד, ולכן הזיכרון שלכם לא "יופעל מחדש" ולא יעבור רקונסולידציה. אם, לעומת זאת, תראו שוב את הריבוע והפעם לא תקבלו שוק, זוהי טעות ניבוי. הזיכרון המקורי יופעל מחדש על מנת להתעדכן, והטיפול (הפרמקולוגי או ההתנהגותי) שאתן לכם ישפיע על חוזקו של הזיכרון.

פרט לטעות ניבוי, ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על עצם היכולת לעורר את הזיכרון מחדש: סוג הזיכרון, גילו וחוזקו המקורי הם כמה גורמים כאלה. אם חושבים על זה, הגורמים הללו מהווים מקרה פרטי של טעות ניבוי. אם קשה יותר לקבל אפקט במניפולציה על רקונסולידציה של זיכרונות ישנים לעומת חדשים, כפי שמחקרים לעיתים מראים, ייתכן שזה משום שקשה יותר ליצור טעות ניבוי עבור אירועי עבר, המסווגים תחת תנאים והקשר שונים מאלה של היום. מחקרים נוספים מראים שגם תכונות אופי עשויות להשפיע על קלות ההשגה של טעות ניבוי (ומכאן, על השגת אפקט רקונסולידציה). קשה יותר למצוא אפקט באנשים בעלי נטיית מזג גבוהה יותר לחרדה, לעומת אנשים בעלי נטייה חרדתית פחות. מדוע? ייתכן שבגלל שהאסטרטגיה הכללית של חרדתיים היא "עדיף להיזהר ולא להצער", מספר טעויות הניבוי הנדרשות כדי שזיכרון הפחד אצלם יעודכן הוא גבוה יותר מאשר אצל אנשים שאינם חרדתיים.


הבעיה העיקרית במחקרי רקונסולידציה היא חוסר קיומו של מדד אובייקטיבי כלשהו, שיוכל להגיד לנו האם הפעלנו את הזיכרון בהצלחה, או שלא. בשל כך, היעילות של פרוצדורה מסוימת בעירור ראקטיבציה של זיכרון נשפטת בדרך-כלל בדיעבד: האם הצלחנו ליצור אמנזיה? אם כן, אז כנראה שהשיטה אכן הובילה לטעות ניבוי. אם לא, כנראה שלא. יש צורך במחקרים נוספים שיסבירו את תנאי הסף הנדרשים להפעלת הזיכרון טרם ניתן יהיה להשתמש בשיטות המפורטות לעיל לצרכי פסיכותרפיה באופן נרחב יותר.

בפוסט הבא אכתוב על המחקרים שלי. למה אני מחשמלת בני-אדם? מה יוצא לי מזה (פרט לעונג סדיסטי ומאמרים)? ומה עושים עם תוצאות מבלבלות ומעניינות כאחד?


סדרת פוסטים זו מבוססת על עבודת הדוקטורט שלי:

Meir Drexler, S. (2016). Cortisol and Stress Modulation of Fear Memory Reconsolidation (Doctoral Dissertation). Ruhr University Bochum, Germany.

בעמוד הבית של המחלקה לפסיכולוגיה קוגניטיבית, אוניברסיטת-רוהר בבוכום תוכלו למצוא את כל המאמרים שפורסמו על-ידי החוקרים שלנו, החל מ-1996 (מרביתם עם קישור למאמר המלא).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s