פתחתי בלוג על נוירוסיינס

זה קורה כמעט בכל כנס. ליד הפוסטר אותו אני מציגה, בפינת הקפה או בין שיחות עם משתתפים אחרים. הם מזהים אותי קודם, או שאני מזהה אותם. הם ראו את השם שלי ברשימת המשתתפים, או שאני ראיתי את שלהם, או גם וגם. אני אמנם עובדת במוסד אקדמי גרמני (אוניברסיטת-הרוהר בבוכום), אבל השם שלי, שירה, בולט באי-גרמניותו. נחמד לפגוש ישראלים אחרים בכנס, ובכנסים שאני משתתפת בהם – בדרך כלל, בנושאי למידה וזכרון רגשיים, סטרס (דחק) והפרעות תלויות-סטרס, תמיד יש לפחות ישראלי אחד. זה כיף, כי כשפוגשים ישראלים בכנסים, המוח יכול לצאת סוף-סוף לחופשה קצרה, לעבור מהשפה הזרה לשפה העברית, שם הכל תמיד קל יותר, וגם אם שוכחים מילה אז תבוא אחרת, כי זו שפת ברירת המחדל ואיתה הכל פשוט וקל יותר.

עד שמגיעים אל הפוסטר.

אין דבר קשה יותר מאשר להציג את הפוסטר בשפה העברית. בעצם, ככל הנראה יש, וזה יהיה להציג את הפוסטר בשפה הגרמנית, אבל לפחות לכך יש הצדקה מסוימת (לפחות לטענתו של מארק טווין). אבל קשה? בעברית? למה? אני מנסה לדבר על תוצאות המחקר, אבל מרגישה כאילו אני הולכת על ביצים, שוקלת באיטיות כל מילה. במרבית הפעמים אני נכנעת, אחרי זמן לא רב, ומבקשת לעבור לשפה האנגלית. מכאן הכל כבר קולח. בהפסקת הקפה שאחר-כך, כשמדברים על גרמניה ועל ישראל, על המצגת שהיתה לפני הפסקת הצהרים או על איכות המאפים, אפשר כבר לחזור לעברית.

אני נמצאת כבר מעל חמש שנים בגרמניה. הגעתי לכאן במסגרת תכנית הדוקטורט שלי, לאחר שסיימתי תואר ראשון (פסיכולוגיה) ושני (פסיכולוגיה, מגמת פסיכוביולוגיה), שניהם באונ' חיפה. לאחר מכן, בית-הספר הבינלאומי למדעי המוח (International Graduate School of Neuroscience, או בקיצור, ה-IGSN) בעיר בוכום, גרמניה, העניק לי מלגה ראשונית להשתתפות בתכנית הדוקטורט, שכולה על טהרת השפה האנגלית. החלטתי לקבל אותה ולעבור לשם. לאחר זמן קצר מצאתי את המנחה ואת המעבדה שבה אעבוד על הפרויקט שלי, המחלקה לפסיכולוגיה קוגניטיבית בראשות פרופ' ד"ר אוליבר וולף [שימו לב (אכטונג)! בגרמניה אנחנו מקפידים על הצגת שני התארים]. הפרויקט שלי עסק בסטרס, קורטיזול (הורמון סטרס) ובהשפעה שלהם על תהליך הייצוב-מחדש (רקונסולידציה) של זכרון פחד. בחודש מאי 2016 הגנתי על התזה וזכיתי לתואר דוקטור לפילוסופיה (PhD) במדעי-המוח בטקס רב-רושם וסטרס, שכלל הרבה תמונות, חיבוקים, מסרונים בזמן אמת למשפחה שנשארה בארץ, וגם כובע-דוקטורט עם בובה של בונה (כן, החיה) זומבי עליו. אל תשאלו.

כיום אני עדיין באותה המעבדה, עובדת כפוסט-דוקטורנטית. אני ממשיכה לחקור למידת פחד, למידת הכחדה, סטרס וקורטיזול. את הנושאים האלה – ורבים אחרים מתחום מדעי-המוח והפסיכולוגיה –  הייתי רוצה לחלוק איתכם כאן בבלוג. עבורי זו תהיה הזדמנות נהדרת לכתוב ולדון גם בעברית, לשם שינוי. עבורכם – אפשרות להיחשף לתחומי מחקר מרתקים ועכשוויים.

2 Thoughts

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s